הקמתי את RISE כי הייתי חייבת.
במשך שנים החיים שלי נראו מוצלחים מבחוץ, אבל בפנים, ההישרדות ניהלה את הכול בשקט. פשוט לא ידעתי שזה מה שאני עושה. מגיל מאוד צעיר למדתי לשרוד רגשית לפני שלמדתי באמת להרגיש בטוחה בתוך עצמי. וזה הסיפור של איך הפסקתי להופיע, בניתי מחדש את מערכת העצבים שלי, ויצרתי את RISE.
הקמתי את RISE כי הייתי חייבת
במשך שנים החיים שלי נראו מוצלחים מבחוץ, אבל בפנים, ההישרדות ניהלה את הכול בשקט. פשוט לא ידעתי שזה מה שאני עושה.
מגיל מאוד צעיר למדתי לשרוד רגשית לפני שלמדתי באמת להרגיש בטוחה בתוך עצמי.
אז הפכתי להיות החזקה
החזקה, האחראית, העצמאית, המצטיינת, הפרפקציוניסטית. זאת שתמיד עושה יותר. זאת שמחזיקה הכול גם כשהיא כבר מותשת מבפנים.
ובמשך שנים חשבתי שאלו החוזקות שלי. ובחלק מהמקרים הן באמת היו. הן עזרו לי להצליח, להוביל, להתקדם ולבנות קריירה בעולם השיווק והניהול.
אבל בשלב מסוים הבנתי משהו מאוד כואב.
הרבה ממה שנראה מבחוץ כמו אמביציה, היה בעצם הישרדות.
כל זה לא הגיע משקט. זה הגיע מפחד. מהצורך להרגיש ראויה, אהובה, בטוחה וחשובה.
החיים המשיכו לקרות
עברתי למדינה אחרת בעקבות הנישואים שלי כשהייתי מאוד צעירה. הפכתי לאימא צעירה. מצאתי את עצמי בלי שפה, בלי משפחה סביבי ובלי מערכת תמיכה אמיתית.
ובתוכי הייתה תחושת תסכול מטורפת. כי ידעתי שיש בי הרבה יותר, אבל שום דבר לא באמת זז.
אז המשכתי לדחוף. למדתי, הסתגלתי, נלחמתי על הזדמנויות, והמשכתי לנסות להוכיח את עצמי דרך הצלחה והישגים.
בסופו של דבר בניתי קריירה מאוד מצליחה בעולם השיווק, ניהלתי צוותים בינלאומיים וקיבלתי המון הכרה. ומבחוץ זה באמת נראה כמו הצלחה.
אבל במקביל החיים המשיכו לקרות: רילוקיישן, אימהות, קשיים בזוגיות, גירושים, בדידות, והתחלה מחדש שוב ושוב.
עד שבשלב מסוים פשוט קרסתי
ובפעם הראשונה בחיים שלי, הפסקתי לנסות לפתור רק את הסימפטומים.
לא חיפשתי עוד עבודה, עוד הישג, עוד מוטיבציה או עוד הסחת דעת.
התחלתי לשאול שאלות הרבה יותר עמוקות.
למה אני חוזרת לאותם דפוסים. למה אני נוטשת את עצמי. ולמה החיים תמיד מרגישים כמו מצב הישרדות גם כשאני מצליחה.
זה היה הרגע שבו התחיל מסע הריפוי האמיתי שלי.
התחלתי לחקור דפוסים רגשיים, סכמות, מערכת העצבים, התניות וזהות. אבל יותר מהכול, עצרתי. ובפעם הראשונה באמת פגשתי את עצמי מתחת לכל המסכות.
לא את הגרסה החזקה. לא את הגרסה המצליחה. אלא את האישה העייפה שמתחת לכל זה.
ומתוך המקום הזה Rise נולדה
לא מתוך רעיון עסקי. אלא מתוך ידיעה עמוקה שנשים צריכות לדעת שיש להן עוד אפשרות.
שהן לא אמורות להעביר חיים שלמים ברדיפה. בתלות רגשית. בניתוק מעצמן. או בניסיון להרוויח ערך דרך הישגים.
אני רוצה שנשים ירגישו קרובות אליי כשהן מגיעות לכאן. לא כי החיים שלי מושלמים. אלא כי אני יודעת איך זה מרגיש להחזיק הכול מבחוץ ובפנים להרגיש אבודה, עייפה ומנותקת מעצמך.
ואני יודעת שיש דרך אחרת.
בואי נדבר
אם משהו במילים האלה נגע בך, אם זיהית את עצמך איפשהו בסיפור הזה, זה הסימן.
השלב הבא הוא לא עוד קורס. זאת שיחה.
במשך עשרים שנה הפכתי להיות החזקה, האחראית, העצמאית, המצטיינת, הפרפקציוניסטית. זאת שתמיד עושה יותר. זאת שמחזיקה הכול גם כשהיא כבר מותשת מבפנים. שריון מלוטש בתחום הטכנולוגיה העולמי.
בניתי קריירה מאוד מצליחה בעולם השיווק, ניהלתי צוותים בינלאומיים וקיבלתי המון הכרה. ומבחוץ זה באמת נראה כמו הצלחה.
הסתתרתי מאחורי לוגואים בינלאומיים, כי היציאה לעולם כגרסה הפגיעה של עצמי הרגישה כמו איום על מערכת העצבים שלי, שהייתה מכוונת להישרדות. ככל שהלוגו היה גדול יותר, כך יכולתי להיות קטנה יותר.
ידעתי איך להרחיב מותגים. לא היה לי מושג איך להרחיב את עצמי.
אבל בשלב מסוים הבנתי משהו מאוד כואב. הרבה ממה שנראה מבחוץ כמו אמביציה, היה בעצם הישרדות. הפרפקציוניזם. העשייה היתר. הריצוי. הצורך להוכיח את עצמי. המרדף אחרי הישגים. כל זה לא הגיע משקט, זה הגיע מפחד.
המסלול שלי מעולם לא היה טיפוס תאגידי נקי לטפס.
זו הייתה סדרה של טלטלות שפרצה את כל מה שחשבתי שאני. במבט לאחור, זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי אי פעם למצוא את עצמי.
גירושים כואבים
ניווט בסוף של נישואים בלי רשת ביטחון כלכלית. ללמוד שכוח הוא לא היעדר פחד, אלא לזוז דרך הפחד בלי להיעלם.
להיפרד מהדפוסים
לשחרר מערכות יחסים, דינמיקות וזהויות שכבר מזמן עברתי, אבל עוד לא ידעתי לקרוא להן בשם. כל פרידה הייתה חזרה קטנה לעצמי.
שחיקה תאגידית
התמוטטות פיזית ורגשית מוחלטת מהקצב והאינטנסיביות שדרשה ההייטק. הגוף סוף סוף אמר את מה שהפה שלי סירב לומר.
בנייה מחדש מאפס, פעמיים
מעבר בין מדינות, ללמוד שפות חדשות, להתחיל מחדש כלכלית וחברתית. למדתי איך להתחיל שוב, בכוונה, עם האורות דלוקים הפעם.
בתוך הלופים האלה, סוף סוף ראיתי מה באמת ניהל את החיים שלי למעשה שולט בחיי.
המיינד שלי השתמש בפרפקציוניזם כהגנה. תמיד עוד קורס ללמוד, עוד מוצר לתכנן, עוד גרסה של הפיץ' לתקן. הכול כדי להימנע מהרגע של היציאה החוצה כעצמי.
נקודת המפנה הגיעה כשהבנתי משהו ברור בדיעבד. עשרים שנה של ניסיון תאגידי בדאטה, ביצועים ומשפכים שיווקיים היו חסרי תועלת אם מערכת העצבים שלי פעלה מתוך פחד. עשרים שנות ניסיון ארגוני בתחום הנתונים, הביצועים והמשפכים לא היו שוות דבר אם מערכת העצבים שלי פעלה מתוך פחד.
אסטרטגיה עסקית וויסות רגשי הן לא שני עולמות נפרדים. הן אותה השיחה. אותו הדבר שיחה.
זה היה הרגע שבו התחלתי לבנות מחדש מבפנים החוצה. לא כמאמנת שלמדה טראומה מבחוץ, אלא כאישה שהפכה בעצמה למקרה המבחן. שאכלה ייאוש מול הטלוויזיה בשמונה בערב אחרי עוד יום של ריצה בלופים בתוך הראש שלה.
השילוב הנדיר שרוב המאמנות לא מחזיקות יש.
מוח אסטרטגי שנבנה בתוך חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, יחד עם מערכת עצבים מוויסתת שנבנתה בדרך הקשה. שניהם נחוצים. אף אחד מהם לא עובד לבד.
האסטרטגי נפש
אותם נתונים, אסטרטגיות המרה וחשיבה מותגית ששימשו אותי בבניית קמפיינים עבור מותגי הטכנולוגיה הגדולים בעולם, מיושמים כעת על אישה אחת והצעה אחת.
- מיצוב חד וברור
- משפכים שמצטברים, ולא מדלפים
- הצעות במחירים המשקפים את הערך שהן מספקות בפועל
- מסרים שמניבים תוצאות מבלי להפעיל מניפולציות
המוסדר לב
החוויה האישית של בניית זהות, כלכלה, קול ונראות מחדש מתוך מערכת עצבים שתוכנתה להילחם על הישרדות. אני מכירה את החלק הפנימי של המעגל הזה מקרוב, כי הצלחתי לצאת ממנו.
- עבודה על זהות שנשארת יציבה גם כשהרעש מתחיל
- ויסות מערכת העצבים כמיומנות עסקית
- כלים שיעזרו לכם להמשיך להופיע גם כשהפחד מתעורר
- חמלה שלא מאפשרת לך להסתתר
חמישה ערכים, בלי במשא ומתן.
אלה הם הקווים שאני לא חוצה. אם הם מדברים אליכם, נוכל לעבוד היטב יחד. אם לא, אני לא המאמן שלך.
ריבונות
בעלות מוחלטת על חייך, כספך, זמנך ובחירותיך. אנחנו לא נוקטים בגישה של קורבנות או תלות פסיבית באף אחד, כולל בי.
יושרה
כנות מוחלטת בהבטחותינו ובמה שאנו מספקים. בלי הבטחות ריקות, בלי תוארים מפוצצים, בלי הצגות. אנו אומרים את מה שאנו מתכוונים אליו, ואנו עומדים מאחורי דברינו.
יתרון מתוך חמלה
אציג בפניך את דפוסי החבלה העצמית שלך באהבה עמוקה וביציבות, ולא אתן לך להסתתר מאחורי הסיפור הישן.
גאונות מעשית
מערכות שיווק מבוססות, הנשענות על נתונים, מיצוב והצעות ברורות. בלי סיסמאות ריקות מתוכן. מודלים אמיתיים, נתונים אמיתיים, תוצאות אמיתיות.
אמונה מעוגנת
הישען על כוח עליון ועל הניצוץ שבך, כך שמערכת העצבים תוכל למצוא נקודת אחיזה בזמן שאת מתעלה מעל מצב ההישרדות.
ללא תרבות של לחץ
אנו מתנגדים למרדף אחר רווחים תאגידיים הפוגע בבריאות הנשים. אנו מקימים עסקים המכבדים את הגוף ואת הקצב של החיים האמיתיים.
אולי מה שעשית לא היה לא נכון. אולי הוא פשוט היה לבד. לא נכון. אולי זה פשוט היה לבד.
אם זיהית את עצמך איפשהו בעמוד הזה, זה הסימן. השלב הבא הוא לא עוד קורס. זאת שיחה.
במשך שנים החיים שלי נראו מוצלחים מבחוץ אבל בפנים, ההישרדות ניהלה את הכל בשקט.
פשוט לא ידעתי שזה מה שאני עושה. מגיל מאוד צעיר למדתי לשרוד רגשית לפני שלמדתי להרגיש בטוחה בתוך עצמי.
אז הפכתי להיות החזקה. האחראית.
העצמאית. המצטיינת. הפרפקציוניסטית. זאת שתמיד עושה יותר. זאת שמחזיקה הכול גם כשהיא כבר מותשת מבפנים.
ובמשך שנים חשבתי שאלו החוזקות שלי. ובחלק מהמקרים הן באמת היו. הן עזרו לי להצליח, להוביל, להתקדם ולבנות קריירה בעולם השיווק והניהול.
אבל בשלב מסוים הבנתי משהו מאוד כואב. הרבה ממה שנראה מבחוץ כמו אמביציה היה בעצם הישרדות.
הפרפקציוניזם. העשיית יתר. הריצוי. הצורך להוכיח את עצמי. המרדף אחרי הישגים. והצורך להיות חזקה כל הזמן. כל זה לא הגיע משקט. זה הגיע מפחד. מהצורך להרגיש ראויה, אהובה, בטוחה וחשובה.
עברתי למדינה אחרת בעקבות הנישואים שלי כשהייתי מאוד צעירה.
הפכתי לאימא צעירה. מצאתי את עצמי בלי שפה, בלי משפחה סביבי ובלי מערכת תמיכה אמיתית. ובתוכי הייתה תחושת תסכול מטורפת, כי ידעתי שיש בי הרבה יותר אבל שום דבר לא באמת זז.
אז המשכתי לדחוף. למדתי. הסתגלתי. נלחמתי על הזדמנויות. והמשכתי לנסות להוכיח את עצמי דרך הצלחה והישגים. בסופו של דבר בניתי קריירה מאוד מצליחה בעולם השיווק, ניהלתי צוותים בינלאומיים וקיבלתי המון הכרה.
ומבחוץ זה באמת נראה כמו הצלחה. אבל במקביל החיים המשיכו לקרות. רילוקיישן. אימהות. קשיים בזוגיות. גירושים. בדידות. והתחלה מחדש שוב ושוב.
עד שבשלב מסוים פשוט קרסתי.
ובפעם הראשונה בחיים שלי הפסקתי לנסות לפתור רק את הסימפטומים. לא חיפשתי עוד עבודה. עוד הישג. עוד מוטיבציה. או עוד הסחת דעת.
התחלתי לשאול שאלות הרבה יותר עמוקות. למה אני חוזרת לאותם דפוסים. למה אני נוטשת את עצמי. ולמה החיים תמיד מרגישים כמו מצב הישרדות גם כשאני מצליחה.
זה היה הרגע שבו התחיל מסע הריפוי האמיתי שלי. התחלתי לחקור דפוסים רגשיים, סכמות, מערכת העצבים, התניות וזהות.
אבל יותר מהכול עצרתי. ובפעם הראשונה באמת פגשתי את עצמי מתחת לכל המסכות.
ומתוך המקום הזה Rise נולדה.
לא מתוך רעיון עסקי. אלא מתוך ידיעה עמוקה שנשים צריכות לדעת שיש להן עוד אפשרות. שהן לא אמורות להעביר חיים שלמים ברדיפה. בתלות רגשית. בניתוק מעצמן. או בניסיון להרוויח ערך דרך הישגים.
אני רוצה שנשים ירגישו קרובות אליי כשהן מגיעות לכאן. לא כי החיים שלי מושלמים, אלא כי אני יודעת איך זה מרגיש להחזיק הכול מבחוץ ובפנים להרגיש אבודה, עייפה ומנותקת מעצמך. ואני יודעת שיש דרך אחרת.